כמה כסף לשים בצ'ק? הגעתי בלי בת זוג ואני די לארג' בכללי. ישנו השיקול שלא נפגשנו בערך שנתיים. בסוף החלטתי על סכום סבבה של 350 ש"ח. נראה לי יותר מהגיוני כי שאר החברים שמו "גג" 300. שמתי את הצ'ק במעטפה והתלבטתי מה לרשום. לאחר 3 עד 5 שניות, בלי הרבה מחשבה רשמתי את מה שהרגשתי "מזל טוב אסי, מת עליך, נדב". לא ראיתי אותו, רק אחרי כמה דקות שמתי לב למישהו מחייך לעברי. לא זיהיתי בהתחלה, כן זה הוא! כולו לבוש שחורים, איזה מוזר. אני מכיר אותו שנים, בחיים שלי לא ראיתי אותו ככה.
כמה צחוקים וכיף היה לנו ביחד, לימודים, צבא, תאילנד. אי אפשר היה להפריד בניינו. כשהוא עלה לחופה הוא התחיל להתפלל באמוק עם עניים עצומות. כולי מתרגש, כולי בפחד, מה עבר עליו בשנתיים שלו התראינו? הייתי על סף בכי. איפה אסף? איפה אסי?הרגשתי כאילו גנבו לי את החבר הכי טוב. אני מסתכל על אסי, הוא לא רואה אותי, ואני צורח אליו בלחש - "רד למטה, תתעורר, רד כבר, כוס אמא שלך". אחד מהחברה ראה שמשהו עובר אלי אז הוא ניגש אלי. ברחתי ממנו, ברחתי מהחופה, ברחתי החוצה מהאולם המגעיל הזה, החוצה לרחוב המגעיל הזה באמצע בני ברק. התחלתי לבכות כמו ילדה בת 2. הרגשתי כמו שקרן, הרגשתי ששיקרתי בברכה שלי, הרגשתי כאילו הוא מת ואני מת עליו. בכיתי, עברו 12 שנה מאז הפעם האחרונה שבכיתי. זה היה כשהכלב שלי הלך לאיבוד. האגדה אומרת שהוא נתפס ע"י תאילנדים והם אכלו אותו או שזה סתם תיאוריית קונספירציה שאחי הגדול המציא. לא יודע.
הוצאתי מהכיס את החפיסה והדלקתי סיגריה מעוכה. לא ניגבתי את הדמעות רק נשמתי פנימה את החננה שיצאה לי מהאף. הרגשתי שאני מתהפך. היית לי סחרחורת מהסיגריה כי לא עישנתי הרבה זמן ולא שתיתי מים כל היום. סוף סוף זה הכה בי המהפך שאסי עשה. תמיד הוא אהב שינויים כשפגשתי אותו בפעם הראשונה בביה"ס הוא היה ליד שמן בלשון המעטה. יותר נכון לומר בהמת משא בסגנון יאק טיבטי. הוא היה מחוצ'קן יותר ממגש פיצה עם אקסטרה גבינה פלוס זיתים שחורים. הוא היה מתלבש כמו ראפר. עם מכנסים רחבים נפולים בגודל של אוהל סיירים, אבל קיבלתי אותו כמו שהוא. היה הולך לו ממש קשה עם בחורות. אבל לטובתו של אסי תמיד היה ניתן לומר שהוא הבן-אדם הכי מצחיק ועם הכי הרבה ביטחון עצמי שהכרתי. לא זוכר כבר מה הוא היה אומר אבל איך שהוא היה אומר את זה, פשוט הייתי נקרע מצחוק. הוא היה סוג של גאון. תמיד היה מצליח בלימודים כמעט בלי ללמוד. הוא היה רחוק מאוד מלהיות הילדים המוצלחים האלה שטובים בהכול. אבל במה שהוא היה טוב הוא היה מקצוען. בכל דבר שהוא היה מחליט לגעת בו הוא היה מצליח. הבעיה היא שלא עניינו אותו הרבה דברים חוץ ממחשבים. בוקר אחד נמאס לו והוא החליט לעשות דייאטה, אבל לא דיאטת כסח, אלה ברגועה. הלך לרופא, הזיל מעצמו משהוא כמו שני מקררים. הסתפר והפך להיות חתיך על. הוא אפילו התחיל להתלבש אחרת. שלא נדבר על קפיצת המניות שלו מול התחום הנשי. הקטע המגניב הוא שכולם שמחו בשבילו, אף אחד לא קינא בו. כולם פירגנו והוא כהרגלו היה "יורד" עלינו בחזרה.
הזמן עבר לו והתגייסנו, כל אחד למקום אחר. היינו נפגשים לפעמים בשבתות ומעבירים ערבים של שיכרות ביחד. בהתחלה היינו שמחים מהגיוס. היית תחושה של טיול שנתי בביה"ס רק שהוא ממש ארוך. בלי לימודים בלי מורים, רק צחוקים ומפקדים מטומטמים. לא הייתי איתו הרבה בתקופה הזו, אבל מהזמן הקצר שהיה לנו הוא נראה שמח. עד היום אני לא יודע מה קרה, רק ניזונתי משמועות אז אני לא אפרט פה אבל שורה תחתונה היא שמשהוא השתנה אצלו. זה היה נראה כאילו נעלם לו הברק מהעניים. רק לפני שנתיים היינו ביחד בתאילנד לפני הגיוס. אני זוכר את אסי ב"פול מון" עובד על בחורות בריטיות שהוא בעצם מהולנד. הוא היה כל כך שיכור עד שהן האמינו לו וגם כאן אני לא אפרט את ההמשך. אבל נראה שמשהוא לא בסדר. הוא לא היה מבסוט, להיפך הוא נראה עייף. והכי חמור, הוא לא היה מצחיק. ערב אחד הוא אמר לי שהוא שוקל ללכת לקב"ן ולפרוש מהצבא. חשוב לציין שאני מאוד ציוני וגם אסי. אף פעם לא עלתה האפשרות הזו. בחיים לא הייתי חושב שאני או אחד מהחברה יפרוש. אז מה אם קשה, אנחנו גברים. לא עניתי לו, אבל ידעתי שהוא צודק. לא סתם יש קב"ן. אולי הרבה אנשים מנצלים את הקב"ן לרעה. כמו החברה שלי לשעבר שביום הגיוס הגיעה עם כפפות ורודות ואמרה שהיא אלרגית לפלסטיק מה שכמובן זיכה אותה משרות צבאי מלא.
אסי החליט שהוא פורש ולא היה אף אחד בעולם שיגיד אחרת. הוא חסך קצת כסף על ידי בניית אתרים באינטרנט ואז בלי להציע לאף אחד לבוא איתו הוא טס שוב למזרח. הוא טייל שם, שלח תמונות, אפילו סיפר שהוא מאוהב בבחורה ג'ינג'ית מהולנד. סוג של סגירת מעגל. אבל אני מכיר את אסי, ראיתי בתמונות שלו שעדיין אין לו את הברק. העניים שלו נראו בלי צבע. הסתכלתי קרוב והרבה זמן על התמונה, על החיוך, על הנוף המדהים. שורה תחתונה אסי לא היה מבסוט.
הוא חזר לארץ, קצת שבור לב מהאהבה שנקטע לו. השכיר דירה בתל אביב והתחיל לזיין כמו משוגע. כמו קוף חרמן בגן חיות. הוא זיין הכל, לא היה איכפת לו. בשלב הזה החברים התחילו לקנא. איך השמן המחוצ'קן הזה מצליח עם בנות, איך יש לו כל כך הרבה כסף. יום אחד פגשתי את אחת הבחורות שהוא יצא איתן. הייתי בהלם, לא היה לי אויר. היא נראתה כאילו הוציאו אותה ממגזין של בלייזר. סופר כוסית על לפנים. אחרי כמה ימים שאלתי אותו איך הולך עם הצ'יקיתיתה החדשה. הוא הסתכל עלי במבט משועמם ואמר לי שהיא עזבה אותו. קצת מופתע, שאלתי למה המפגרת עשתה דבר כל כך מטומטם. מסתבר שאסי הבריז לה כמה פעמים כי
הוא התחיל ללכת לבית היהודי. הוא אמר שזה מרגיע אותו. הוא אמר שזה מעניין אותו. אז קיבלתי אותו כמו שהוא. הוא היא מתחיל לספר בהתלהבות ואני הייתי מקשיב בחוסר עניין. הוא היה מקשקש וחופר על זה. לאט לאט הוא התחיל לשמור שבת, לחבוש כיפה. הפסיק לצאת עם בחורות והכי חמור הפסיק להשתכר. כבר לו היה לי על מה לדבר איתו. השיחות הפכו למשעממות מיום ליום. עד שיום אחד פשוט הפסקתי להתקשר אליו. הוא כבר לא עניין אותי. עד ללפני חודש, שקבלתי טלפון ממנו והוא שאל אותי לאן לשלוח את ההזמנה.
סיימתי לעשן את הסיגריות, ניגבתי את הדמעות ואת שאריות הנזלת מהאף שלי וחזרתי לאולם. הם כבר היו בשיא הריקודים. הוא וכל החברים החרדים החדשים שלו. הם רקדו סביבו, חיבקו אותו, אהבו אותו כמו שאני אהבתי אותו כשהיינו ילדים בביה"ס. עצרתי את הכל ורק הסתכלתי אליו. היה קשה כי כולם היו נראים אותו הדבר. התמקדתי הכי חזק שאני יכול על הפנים שלו, על החיוך שלו ובעיקר על העניים שלו. העניים שלו זהרו, היה לו חיוך מאוזן לאוזן. הוא סוף סוף נראה מאושר. את המהפכה הזו לא תיראו טלוויזיה, על המהפכה הזו לא תקראו בעיתון ולא תשמעו ברדיו. אפילו מייל בנושא לא ייצא לאף אחד. אולי יצא אס.אם.אס, אני בספק. המהפכה שאסי עשה כדי למצוא את עצמו היית מדהימה. הוא אף פעם לא ויתר לעצמו, אנשים מהרקע חשבו שכן. שהוא חלש כשפרש הצבא, שהוא בורח מהמציאות כשהוא פונה לדת. אני מוריד בפניו את הכובע, אני גאה בו שלא הקשיב לאף אחד, אני מעריץ אותו שהוא הקשיב לעצמו.
בסוף החתונה כשכולם מתחילים להתקפל עמדתי בתור להגיד לו מזל טוב. להגיד לו שאני מקבל אותו כמו שהוא. הוא חיבק אותי ואמרתי "אסי, אני לא מת עליך, אני אוהב אותך". הוא חיי ובירך אותי בברכה שאני לא מבין.
הכתבה הזו היא חלק מספר שאחד החברים הטובים שלי מנסה לכתוב כבר במשך שנים. תנו לו מוטיבציה לסיים את הספר ע"י שיתוף הסיפור הקצר הזה.
